תאונת עבודה - מה זה אומר
תאונת עבודה הינה תאונה שאירעה לעובד שכיר תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיק או מטעמו או כתאונה שאירעה לעובד עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.
מדובר באירוע פתאומי אשר נגרם לעובד על ידי גורם חיצוני אשר פוגע בו וגורם לו נזק, בגינו ניתן להגיש תביעות לקבלת פיצויים בכמה מישורים, כפי שיובהר בהמשך הדברים.
כאשר עובד שכיר עובר
תאונת עבודה, באפשרותו להגיש תביעה לא רק בפני המוסד לביטוח לאומי, אלא גם כנגד המעסיק וזאת במידה ותאונת העבודה אירעה עקב התרשלותו של המעסיק, אם כי יש לקזז את תשלומי הביטוח הלאומי מתשלום הפיצויים של המעסיק.
כמו כן, יש לקחת בחשבון כי במידה והתאונה התרחשה גם עקב התרשלותו של העובד, אז ייפסק לו אשם תורם בשיעור מסוים, אשר יקוזז משיעור אחריותו של המעסיק.
מקרה דוגמא של תביעה לקבלת פיצויים בגין אובדן עין אחת במסגרת עבודה
במסגרת הליך ע"א 9721-07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, אשר התנהל בפני בית המשפט העליון, נדונה תביעה לקבלת פיצויים שהגיש עובד כנגד מעסיקו בגין אובדן עינו השמאלית במהלך עבודתו.
התיק עסק בעובד ששימש כמנהל עבודה במפעל גילוון.
התאונה אירעה בעת שהעובד הגיע לבריכת הגילוון של המפעל והתבקש על ידי עובדי הבריכה לסייע להם בהליך גילוון עמודי מתכת באורך של כששה מטרים.
העובד, שלא הרכיב משקפי מגן, נפגע מאבץ רותח בטמפרטורה של כ-420 מעלות צלזיוס, שניתז מהבריכה אל עינו הימנית וכתוצאה מכך גרם לאובדנה.
כעבור כארבעה חודשים ממועד התאונה, חזר העובד לעבודה ואף קודם בדרגה ומונה למנהל הייצור במפעל, אך כעבור כשנה וחצי ארעה לו תאונת עבודה נוספת, בה נפגעה עינו הבריאה מחדירת גוף זר, אם כי הראיה שלה לא נפגעה.
כעבור כארבעה חודשים פוטר העובד מעבודתו.
העובד הגיש תביעה בפני בית המשפט המחוזי כנגד המפעל בגין שתי התאונות.
הצדדים הגיעו להסכם פשרה לגבי התאונה השנייה, כך שהדיון בערעור בפני בית המשפט העליון התמקד בתאונה הראשונה בלבד.
בית המשפט המחוזי קבע כי על המפעל חלה חובת זהירות כלפי העובד וכי היה עליו לצפות את הסיכון הנובע מביצוע עבודות גילוון עמודי מתכת בבריכה שבה אבץ רותח בטמפרטורה של 420 מעלות צלזיוס.
בהמשך בחן בית המשפט אם יש לייחס למערערת התרשלות, בהתחשב בתפקידו ובמעמדו של העובד כמנהל עבודה במפעל, אשר היה אחראי, בין היתר, על הבטיחות באולם הייצור ואף העביר הדרכות בנושאי בטיחות לעובדי המפעל וכן היה מעיר לעובדים שעבדו ללא משקפי מגן.
עם זאת, בית המשפט המחוזי גם מצא שהעובד לא עבר הכשרה בנושאי בטיחות וכי הוראות הבטיחות של המפעל הוכתבו לו על ידי המנכ"ל ומנהל הייצור של המפעל בעוד הוא עצמו לא היה מוסמך להחליט ולהכתיב הוראות בטיחות.
אמנם הייתה מודעות לכך שעבודה בסביבת בריכת האבץ היא מסוכנת ודורשת משקפי מגן, אך רק העובדים הקבועים במקום הקפידו להרכיב משקפי מגן וגם מסכת פנים.
לעיתים קרובות נקראו עובדים אחרים לעזור באופן מיידי לעובדי בריכת האבץ כדי להציל את המוצר העובר את הליך הגילוון.
הנורמה שהתפתחה במפעל הייתה שהעובדים שנזעקו לסייע, לרבות מנכ"ל המפעל והעובד בעצמו, הגיעו במהרה למקום ללא משקפי מגן, כאשר העדיפות העליונה והמיידית ניתנה להצלחת העבודה ולמניעת נזק כספי למפעל ולא לבטיחות.
עוד נקבע כי משקפי המגן לא היו זמינים בקרבת הבריכה, אלא בארון מרוחק ולעיתים אף לא היו בארון.
ציוד המגן לא סופק או לא פוזר בכל האזורים הרלוונטיים כך שיהיה נגיש לכל עובד מזדמן שהוזעק כדי לסייע בעבודה באמבטיית האבץ.
בנוסף נקבע כי העובדים במפעל הוחתמו רק לאחר התאונה על טפסי בטיחות בהם נכתב כי עליהם להקפיד על הרכבת משקפי מגן.
על רקע האמור לעיל נפסק, כי המפעל לא קיים פיקוח נאות על כללי הזהירות במפעל, כי לא הונהגה שיטת עבודה בטוחה ולא ננקטו אמצעי בטיחות מספקים כמו אחסון מספר משקפי מגן באופן קבוע בתחנת העבודה בבריכת האבץ ומכאן שהמפעל הפר את חובת הזהירות כלפי העובד.
בית המשפט המחוזי גם קבע כי אין לייחס לעובד אשם תורם, לאור מגמת הפסיקה לפיה יש לדקדק עם המעסיק ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה.
לבסוף קבע בית המשפט המחוזי לעובד נכות רפואית של 30%
ונכות תפקודית של 50% בגין אובדן הראיה בעין ימין.
בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי פסק לעובד פיצויים בסך כולל של כ-3.3 מליון ₪ וזאת בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, כאב וסבל והוצאות רפואיות ועזרת צד ג', כאשר מסכום זה יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בסך של כ-1.25 מליון ₪.
הן המפעל והן העובד הגישו ערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט העליון.
המפעל טען, בין היתר, כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לעובד אשם תורם משמעותי, שכן העובד עצמו היה אחראי על הבטיחות במפעל וכי היו ברשותו משקפי מגן והוא לא השתמש בהן.
העובד טען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע לו נכות רפואית ותפקודית גבוהות יותר, בשיעור של 49.17%.
לגבי האשם התורם, ציין בית המשפט העליון את ההלכה לפיה בית המשפט לערעור יתערב בסוגית האשם התורם רק במקרים חריגים. במקרה זה, בית המשפט המחוזי בחר שלא לייחס לעובד אשם תורם כלשהו, ברוח המגמה בפסיקה לדקדק עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה.
עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להילקח בחשבון במישור האחריות.
בהתאם לכך קבע בית המשפט העליון כי יש לייחס למערער אשם תורם, בהתחשב בכך שהוא היה מנהל העבודה במפעל ועליו הוטלה האחריות לתדרך את העובדים במפעל ולדאוג לאכיפת הוראות הבטיחות.
במצב דברים זה מתעוררת השאלה מי ישמור על השומרים ויש לקחת בחשבון כי העובד היה בגדר השומר שתפקידו לאכוף ולהטמיע את הוראות הבטיחות ולשמש דוגמא אישית לעובדים האחרים במפעל.
בסופו של יום, אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי להבין כי עבודה ליד בריכה עם אבץ רותח מצריכה שימוש במסכת מגן ומשקפי מגן.
העובד עצמו אישר בעדותו כי כאשר היה רואה עובד שעובד עם אבן משחזת או עם ברנר בלי משקפי מגן, היה מורה לו להפסיק לעבוד ומבקש ממנו להרכיב משקפי מגן.
העובד עצמו יכול היה ומוסמך היה להורות לאחסן מספר משקפי מגן באופן קבוע בתחנת העבודה של בריכת האבץ, לשימושם של עובדים שנזעקו לסייע לעובדים הקבועים ליד הבריכה כדי להציל את המוצר העובר את הליך הגילוון.
ככל שהתפתחה במפעל נורמה לפיה לעיתים קרובות מיהרו עובדים במפעל לעזרתם של העובדים הקבועים ליד הבריכה מבלי להצטייד במשקפי מגן, הרי שגם לאותו עובד אחריות להתפתחותה של אותה נורמה ואף הוא נושא באשם מוסרי לכך.
בנסיבות אלה, אך גם בהתחשב בכך שהתאונה אירעה בלהט העבודה ובכך שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את מידת ההתערבות, קבע בית המשפט העליון כי יש להעמיד את רשלנותו התורמת של העובד על 20%.
לגבי הנכות התפקודית, ציין בית המשפט העליון כי הערכת הנכות התפקודית וליתר דיוק, הערכת אובדן כושר ההשתכרות עקב אובדן עין אחת, אינה מן הדברים הקלים.
ככלל, אדם בעל עין אחת יכול לתפקד בחי היומיום כאחד האדם ויכול לעבוד כמעט בכל מקצוע, הן בעבודה משרדית והן בעבודת כפיים ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הדרושים.
העובד עצמו אישר כי הוא ממשיך לנהוג ברכבו הפרטי וכאמור, המשיך לעבוד במפעל כשנתיים לאחר התאונה הראשונה ואף קודם בשכרו ובתפקידו.
בית המשפט העליון קבע כי במקרה של אובדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אובדן העין כשלעצמה, שבמקרה זה הינו בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטייה למעלה או למטה.
זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אובדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה.
חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-ממדית וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו.
בהתאם לכך נפסק שיש לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שבפריט הנזק של אובדן השתכרות לעבר ולעתיד יש לערוך את החישוב לפי הפסד השתכרות של 30% במקום 50%, בעוד שהפיצוי שנפסק ביתר ראשי הנזק יישאר על כנו.
מהתוצאה הסופית שמתקבלת יש להפחית רשלנות תורמת של העובד בשיעור של 20% ולאחר מכן לנכות את קצבאות המל"ל כפי שנפסק בבית המשפט המחוזי.
.jpg "מומחה לשירותך 4")
.jpg "מומחה לשירותך 9")
